הרמז

שמות חיבה רבים העניקו לי הילדים: ברז, אורז, בירזי, ברזלית, גרב ועוד. כולם אהובים עלי. אני מגיע בבוקר והשמות פורצים מפיותיהם של הילדים, כמו ציוץ ציפורים, והלב מתמלא בשמחה.

יום אחד, שעת בוקר, תחילת היום. ילדה שקטה בדרך כלל, לוקחת את היד שלי. רגע לפני תחילת השיעור. אני מביט בה. היא מובילה אותי בעדינות ובנחישות אל המגרש. השיעור כבר מתחיל. אני המורה, היא לעולם לא מאחרת. אני שקט. גם היא. אני רוצה לומר "בואי, השיעור מתחיל", אך המילים לא יוצאות מול השקט שלה והפנים שיש בהם משהו לומר. 

היא מעבירה את המשקל מרגל לרגל. היא מביטה בי, חיוך ביישני ורציני מלא מחשבה בפניה, ואומרת: "מהיום אתה 'רמז'.  תדע לך, השם שלך הוא רמז, אני אקרא לך רמז." מביטה בי במבט שאומר "אתה מבין. אני יודעת." 

רמז? אני שואל בחיוך. היא מתבוננת בי, השקט שלה אומר כן.

לקח לי זמן להבין את השם הזה. אהבתי אותו מהרגע הראשון, אך לא ידעתי למה.

***

לא חשבתי הרבה פעמים מה אני עבור הילדים. אין בי ידע שאני מבקש להעביר הלאה לילדים. גם תשובות אין בי. בקושי לעצמי.

סוקרטס אמר שכל מה שאני יודע זה שאינני יודע דבר. ואולי זה כל מה שהילדים צריכים. רמז קטן שיעודד אותם לחפש אחר דרך טובה בחיים. כי הדרך היא שלהם.