עמית

את עמית אני זוכר מהיום הראשון שלי כמורה. ילד גבוה ורחב, חזק מאוד. שיער ארוך. ילד של רוק כבד. הילדים פחדו ממנו. והוא ידע את זה. שכונה קשה בחדרה. "שפת אם" של מריבות, קללות ומכות.

עמית לא פספס אף שיעור שלי. ישב לצד "הפריקים" ו"הערסים", הקשיב לסיפורים על גנדהי ועל אי-אלימות והקפיד להתעמת איתי מדי יום. "ארז, זה אולי עבד לגנדהי אבל אצלנו זה לא יעבוד. לא בשכונה שלנו. לא אצלנו. כאן מבינים רק כוח". הוא בשלו. אני בשלי.

לא חלפו ימים רבים מתחילת השנה והגיעו "המכות הגדולות". צעקות, כסאות באוויר, שרשראות ברזל נשלפו ורחמים, אין. רצנו פנימה, להפריד. 

יומיים ארוכים של שיחות. אפילו המציל של חוף אולגה, שהיה מקובל על הצדדים הוזעק כדי לפשר בין הנערים. הפסקת אש. המתח עדיין באוויר.

באחת השיחות בינינו אמרתי לו. "אולי מבחוץ אתה נראה מאיים אבל מי שמכיר אותך יודע שיש הרבה יותר כוח בׇּרָכּוּת שבך מאשר בשרירים". הקשיחות נעלמה לרגע.  חיוך קטן. מבט מנצנץ. "כן. רק אל תגלה את הסוד שלי ארז".

אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. עמית האמין בי. אין מתנה גדולה מזו למורה. 

השקט בבית הספר נשמר. לאט לאט אפילו חילופי מילים בין הקבוצות. הסערה חלפה.

השנים עברו. הטלפון מצלצל. על הקו חברה. עמית נהרג. לא הצלחתי לנשום. הלוויה. תלמידים מורים. בכי קורע לב. גם ה"אוייבים" שלו מבית הספר שם. 

כשיצאנו מהלווייה הם ליוו אותי החוצה. הנערים שגדלו כל כך מאז. בלי מילים צעדנו לעבר הרכב. אחד מהם הסתכל עלי ואמר "לא היינו חברים. באתי כי עמית היה גבר. בן אדם אמיתי. ואתה יודע ארז, לפעמים זה יותר מהחבר הכי טוב".

גנדהי אמר כי הכוח החזק ביותר הטמון בנו הוא לא לשנות את העולם, אלא לשנות משהו בעצמנו. עמית ניסה. 

על שמו של עמית הוקמה החממה הראשונה לטוב שבאדם, "מרחב עמית". 

לזכרו.