טבעת הלב

"שוב שלחו אותי לטבעת הלב". הוא אומר לי ומשפיל מבט. הקטנטן הזה שכבר כמה ימים מגיע אלי  לשיחות.  כמעט בכל יום מורה אחרת מבקשת שאשוחח איתו על משהו אחר שקרה. לפעמים הוא אפילו מופיע  כמה פעמים באותו היום. אני מריץ לעצמי בראש את הסיבות האפשריות. הרי זה לא מתאים לו.  

עוברים הימים, וההתנהגות - ממשיכה.  אני לא מבין. הרי דיברנו רק אתמול ושלשום על אותם הדברים בדיוק.  אני מתחיל לאבד את הסבלנות. מה שלא קורה לי כמעט אף פעם בעבודה עם הילדים. בפפקים זה אחרת. 

אני ניגש לדבר איתו. יוצאים לסיבוב מחוץ לבית הספר. צועדים בשקט לעבר הספסל בגינה הסמוכה.

מתיישבים. רגע של שמש טובה של תחילת האביב. אני מחייך אליו והוא  שותק. עוברות דקות.  אני נותן ל"יחד" להיות.

לפתע גם המילים יוצאות. "זה בגללך". הוא אומר.

  "מה?" אני לא מבין. 

"כן בגללך אני ככה". הוא חוזר ואומר בקול שקט. חצי דקה של שתיקה והוא מוסיף "אתה אחראי על "טבעת הלב" נכון? אתה שם מלא. אז אני עושה בעיות כדי להיות איתך."

שתקתי. לבי נצבט. לא רק על הרגש התמים הזה שזכיתי לו ברגע הזה. אלא על שחשבתי שאני יודע. 

סוקרטס אמר שאי-הידיעה היא הכוח החזק ביותר שכן היא מובילה אותנו ללמידה אינסופית. שהרי רק אם נדע ונרגיש שאנחנו לא יודעים דבר, נוכל להיות שם באמת בשבילם.  מתוך הקשבה. אמיתית.

גם כשגנדהי היה כבר מהטמה מפורסם, הוא בחר להמשיך ולהיות  מורה  בתוך הקהילות בהן חי. מנהיג. אמיתי.

אחד מהילדים,  נריאן, כתב שהדבר שהילדים  הכי אהבו זה להיות "קצת חולים".  כי גנדהי ביקר כל ילד חולה. ואם אתה חולה, אתה זוכה לזמן עם המהטמה. הם קראו לו "בפו". "אבא". הזמן הזה הוא אושר גדול. גם ובעיקר בשביל המורה.